עדות #81

נקבעה לי פגישה עם הדיקאן. רציתי להירשם ללימודי דוקטורט והתלבטתי בין המסלול הישיר למסלול הרגיל. בשלב זה סיימתי שנה ראשונה של התואר השני. הצטיינות יתרה. מלגת נשיא. נקבעה לי פגישה. הגעתי נרגשת. חיכיתי בסבלנות עד שיקראו לי. לאחר כמה דקות נפתחה הדלת. הדיקאן עמד בפתח חדרו. איש נמוך קומה. עגלגל. בסך הכל מעורר סימפטיה. חייכתי במבוכה. הוא לא הישיר אליי מבט. מבטו סקר אותי מכף רגל, והלוואי - עד ראש. הוא נתקע בפלג העליון של גופי. נתקע ולא זז. השלב הבא כלל סדרת שאלות משפילה - למה אני חושבת שאני שווה משהו? למה דווקא לאשר לי (שבהקשר אחר אולי שאלה לגיטימית). היו עוד שאלות בסגנון דומה. אני לא זוכרת את כולן. הרגשתי מושפלת. ניסה לדבר על חיי האישיים. נאלמתי. נעלמתי. אני זוכרת שיצאתי המומה. מובסת. מוחלשת. הייתי סטודנטית מצטיינת. ממש מצטיינת. מלאת מוטיבציה. מאוהבת באקדמיה. המשכתי במסלול לא ישיר. לא רציתי ״טובות״. לא ממנו. השתדלתי להתחמק מהאיש הזה לאורך כל הקריירה שלי. העדפתי לא להישאר באוניברסיטה הזו . שמחתי מאוד שעל הדוקטורט שלי חתומה דיקאנית. אישה. גם היום, מרצה פמיניסטית, מוערכת, אני מתחבטת - מה היה שם? האם זו הטרדה? בשנים האחרונות אני נזכרת בלב שלי שמתכווץ, בבחילה. בפחד. בחוסר האונים. אני יודעת. זו היתה הטרדה. השפלה. וזו הייתי אני. מוטרדת.