אחד הדברים החיוניים ליצירת סביבת עבודה ולימודים בטוחה ותומכת זו התגובה המיידית והספונטנית של הסביבה לעדות של נפגע/ת. למעשה יש להתייחס לתגובה הזו כמו אל עזרה ראשונה: אם אמרת את הדבר הנכון יכול להיות שהמשך ההתמודדות של הנפגע/ת יהיה קצת יותר פשוט או פחות מתסכל.

כאשר נפגע/ת מספר/ת לך על הפגיעה חשוב לייצר לו/ה מרחב בטוח לספר את עדותו/ה. מרחב בטוח כזה כולל מתן תחושה שהוא או היא לא לבד, שלקהילה יש אחריות לתמוך בו/ה וכמובן להימנע ממה שמנוסח בשיח הרווח האשמת הקורבן.

 

אל תאמר/י משפטים דוגמת:

​

1. טוב, הסיפורים עליו ידועים.

2. אני רק רוצה שתדעי שאני חבר/ה שלו.

3. הכול התחיל כשהוא התגרש מאשתו.

4. קשה לי להאמין עליו.

5. אבל הוא חוקר מבריק.

6. הוא מגייס קרנות מחקר גדולות ולכן לא יעשו לו כלום. 

​

אלא אמור/י

​

1. אני מצטערת שעברת את זה. זה נשמע קשה.

2. תודה שאת נותנת בי מספיק אמון ומספרת לי על זה. 

3. דע/י שיש לי חובת דיווח לנציבה* אבל אני לא רוצה שתחששי מזה. הנציבה זוכה לחסיון משפטי ויש לה את הסמכות לטפל במקרים כאלה. פגישה איתה לא נחשבת בהכרח להגשת תלונה אבל חשובה לצרכי תיעוד.

4. אני יודע/ת שפנייה לגורמים מטפלים היא התמודדות קשה. אני מאמין/ה שכדאי בכל זאת לפנות לעזרה וממליץ להתייעץ עם גורמים מתאימים (עו״ד מתמחה בפגיעות מיניות, מרכז סיוע לנפגעות ונפגעי תקיפה מינית, צוות אקדמיה לשוויון אקדמיה לשוויון Academia for Equality أكاديميون من أجل ألمساواة, פמלי"ה م م ت ت ج באונ׳ העברית ) .

 

*בחלק מן המוסדות האקדמיים חלה על הסגל האקדמי חובת דיווח במקרה של מידע על הטרדה ופגיעה מינית. אם ברצונך לוודא מה מחויבותך במוסד בו את/ה לומדים או מלמדים יש לבדוק את תקנון המשמעת באמצעות חיפוש גוגל – "תקנון משמעת הטרדה מינית אוניברסיטה/מכללה X"

​

​

לקריאה נוספת:

​

איך לסייע לנפגעת - מרכז סיוע תל אביב

​

​

​

​